פעימות הלב

 

הווטרינרית הצעירה במרכז החירום לחיות הושיטה לי מסמכים למלא, שם הכלב, תאריך לידה ועוד שאלות אישיות, יש גם המשך בצד השני של הדף היא אומרת, ואני הופכת את הדף וקוראת: "במקרים של דום לב או הפסקת נשימה צוות הרופאים במרכז החירום צריך לדעת איך ברצונכם שנפעל למען חיית המחמד שלכם שבטיפולנו, קוד אדום – לא לנקוט שום פעולת החייאה……"

ברגע שעיני פוגשות את המילים שעל הדף מתחלף לו הלוגו של מרכז החירום הווטרינרי ללוגו של בית החולים הגדול ואני חוזרת להיות אותה אישה אחרי לידה, בחלוק שלא נסגר ובצקות בכל הגוף שיושבת שמוטה בכסא גלגלים בחדר של מנהל מחלקת טיפול נמרץ פגים ואני קוראת את האותיות שעל הדף שהגישו לי לחתום והאותיות זזות ומתערבבות ומסרבות לעמוד שם בשקט לפי הסדר ולהפוך למילים הקשות הרעות שעליי לחתום עליהם, "במקרה של מוות מוחי אני מאשרת שלא לבצע החייאה….." האותיות ממשיכות לזוז ואני לא מצליחה לקרוא. אולי העיניים רואות אבל הנשמה מסרבת לקבל את המילים, את האפשרות הזו שאני בחתימת ידי מאשרת את מותו של בני, תינוקי, אהובי שזה אך נולד.

 

IMG_8695

 

לפני שלוש שנים הוא נולד לכלבה של חברה, לידת בית שהסתבכה וכמעט נגמרה רע אם לא היה לו המזל להיוולד בבית של מטפלת מוכשרת ביותר ברפואה סינית שידעה להציל את המצב ואף להגיע איתו מייד לווטרינר, הילדים שלי חיכו לו בהתרגשות, הם בחרו בו עוד לפני שנולד, גם השם שלו חיכה לו – צ'ארלי, והוא, כולו כדור מתוק של פרווה לבנה מלאה בשמחה ואושר. מצבי רוח זה לא משהו שהוא הכיר, אצלו זה היה מוד אחד תמידי שנקרא שמחה. הבית היה מלא בטפיפות הרגליים הקטנות שלו, בריצה לדלת לקבל בהתלהבות את כל מי שנכנס והאהבה אין סופית בין הילדים ובינו. תמיד הוא שם, לידם. רק דבר אחד הוא לא ידע וזה שכלב לא אמור ללעוס שרוכים, גרבים ושאר דברים שנמצאים בבית וככה הגענו למרכז הווטרינרי בערב ראש השנה ויומיים לאחר מכן במוצאי החג נפרדנו ממנו בבכי אחרי שהוא לא הצליח לשרוד את הניתוח שעבר. המצב ממש לא טוב אבל הוא כלב צעיר ויש לו סיכוי לשרוד אמרה לי הווטרינרית.

 

IMG_2569

 

 

שמונה שנים קודם לכן ישבתי בטיפול נמרץ פגים ליד בני האהוב וחשבתי כמה הוא נראה בריון עם הכתפיים המרובעות ופלומת השיער החלקה, הוא לא פג והוא ישרוד, הוא חייב, ואני אשמור על החלב ואניק אותו, זה לא יכול להיות שמשהו רע יקרה, הוא שלי, חיכיתי לו, אז מה אם כולם מפנים ממני את המבט אז מה אם הרופאה אמרה לי לקחת כדור לייבוש חלב כי לא אניק. אז מה. ניסים, לא שמעתם על ניסים? לבקש מאמא שרק ילדה, לאשר את מותו של בנה וללכת הלאה כי עדיף לא להקשר רגשית, זה לא משהו שנשמע לי כבקשה אפשרית.

hole
צילום: גילי צידון

 

אני חותמת על המסמכים והכל מתערבב לי, אז והיום, הילד והכלב, הילדים הבוכים שבבית, הקול הזה שאומר "תייבשי את החלב חבל שאת סובלת" והקול האחר, זה שצועק עליי בחדר הלידה "את חייבת לנשום  בשביל הבן שלך" והכלב ששוכב שם עם עיניים פקוחות ואני בוכה ויודעת שזה הכלב אבל זה בעיקר הילד, הילד שנמצא בתוך נשמתי ואף פעם לא אפסיק לרצות אותו ולהתגעגע אליו והחור השחור הכואב הזה ששום דבר לא ירפא, לא הזמן ולא מילים מנחמות, הוא רק גדל עם השנים גדל ומתרחב ומתערבב עם כאבים האחרים וגדל עד שאבלע לתוכו.

 

https://www.youtube.com/watch?v=6McMVV4f_dQ

25 תגובות
  1. אביטל אנגל הגב

    מתכווץ הלב לקרוא אותך אישה יקרה.

  2. מינה פורטנוב הגב

    צביה יקרה, כתבת כל כך חי ופועם. ההקבלה לסיפור הגור נגעה בי בדיוק במינון שיכולתי להכיל ושזרק אותי למקומות משלי. תודה לך שהעזת לשתף ולתת קול לכאב שבטוח יש לעוד בנות ובכזו עדינות ורוך. שתדעי רק שמחות מהולות בשמחות למרות הכול.

  3. טליה הגב

    וואו עצוב כל כך! רק דברים טובים שיהיו! כתבת מקסים

  4. ליאת בלזר הגב

    מקסים, נוגע , כתוב מהלב ומרגישים את זה בכל אות ומילה
    לא פשוט לשתף כאב שכזה ועשית את זה ברכות מופלאה. מאחלת לך המון רגעי אושר ושמחות קטנות כגדולות 🙂

  5. שירלי ק הגב

    צביה היקרה, את כותבת בצורה עדינה ומרתקת ויחד עם זאת, הרבה עצב ומילים שמתחברות לכאב אחר, שלי. מקווה שאת מצליחה להתחזק. אמונה עוזרת.

  6. יונית צוק הגב

    צביה יקרה, החזרת אותי לפגיה, ולדאגה האין סופית על הכלב שלנו. הוא כבר מבוגר ואנחנו כל הזמן תוהים מה יהיה בסופו ואיך, וזה עצובלנו מאוד. תודה שפתחת את הפצע, זה בוודאי היה קשה. תודה

    • ארבע פעימות הלב הגב

      תודה לך יונית כי בלי התמיכה והעידוד שלך הייתי נשארת עם הפחד לצאת לאור מבין הצללים.

  7. הגר אשחר ניר הגב

    צביה.. דומעת איתך. תודה שפתחת דלת כה שברירית לעולמך הצפון והכואב. המילים שלך חודרות עד עמקי הנשמה ואי אפשר שלא להשאב לתוכן. כתבת מקסים. שולחת חיבוק גדול גדול ותודה על השיתוף הלא מובן מאליו.

  8. יעל הגב

    אויי עצוב כואב, אין מילים. עברתי לידה שקטה לפני 8 חודשים, 8 חודשים שהחיים שלי השתנו והפכו לדבר עצוב יום יום. אין יום בלי בכי, אין יום עם שמחה. אני קוראת אותך וקשה לי לחשוב על המחשבה שבעוד 8 שנים אמשיך להרגיש ככה, או שכל החיים ארגיש ככה, המצב לא משתפר? לא חוזר השמחה? או חוזר אבל לא במלואה? אויייי איזה ניסיון… תודה ששיתפת

    • ארבע פעימות הלב הגב

      יעל יקרה, צר לי לשמוע על האובדן שלך, את הפוסט הזה כתבתי בימים עצובים בהם הכל עלה מחדש אבל יחד איתם יש גם ימים של שמחה וחיים שלמים של משפחה ועשייה. כמו שכתבתי, הילד איתי, בנפשי, ותמיד יהיה, גדלתי וצמחתי יחד איתו והיום יש ימים רבים שזה גם מבחינתי מקום לאהבה. החיים הם דינמיים והכל כל הזמן משתנה. אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות שלך ואת השמחה והילד שלך ישאר בליבך עם אהבה.

  9. אביב לנדאו-ארצי הגב

    וואווווו, כמה כוחות ועוצמות. מצדיעה לך.
    מה שחשוב הוא, שחשוב לזכור, כי ההצגה חייבת להימשך.
    רק בשורות טובות.
    חיבוק.
    אביב לנדאו-ארצי

  10. מיכל אדמתי הגב

    צביה יקרה מאד,
    תודה רבה על השיתוף שלך.
    אני יודעת שזה הכי קשה בעולם ונכתב מדם לבך.
    אני גם מרגישה שפתיחת הלב הזו שלך והשיתוף האמיץ שלף פותחים את ליבו וליבה של כל מי שקורא/ת אותך… מאחדים את כולנו אתך בכאבך ומעניקים לנו את הזכות לחבק אותך בלבנו חיבוק גדול ואוהב ומילים מנחמות וחמות אשר יכולות אולי להקל ולו רק במעט את הכאב הגדול שבלבך.
    מאחלת לך רק טוב אישה יקרה. תודה לך!

  11. סיבל זוארץ הגב

    צביה יקרה כתבת מופלא.. פשוט וישר לתוך הלב… מאחלת לך שפרץ הכתיבה ירפא ויתן לך כח לתת השראה לאחרים.. את מקסימה ונוגעת

  12. גלו הגב

    צביה יקרה, מצטרפת לתודה הגדולה על השיתוף העמוק. כתבת עדין כל כך ומקסים.
    אני מרשה לעצמי לראות אופק פתוח ושמים בהירים. ואותך – לא נבלעת בכאב אלא מכילה מעכלת מתפתחת – ופועמת החוצה לתמוך את האחרים כפי שאת בוודאי עושה.
    אבל הרגע הוא הרגע. ואין להחישו.
    תודה
    גלית
    ג.

    • ארבע פעימות הלב הגב

      גלית יקרה, התגובה שלך כל כך מרגשת אותי מתוך הערכה הרבה שאני מרגישה כלפייך. תודה רבה וחיבוק חם

  13. הא.נשים שלנו – לידה שקטה הגב

    […] צביה לקס (הוד השרון) – זן שיאצו לנשים, דולה תומכת ומלווה נשים בהריון ולידה בגישה הוליסטית. 054-4270655. […]

  14. תמרי ליבס הגב

    צביה יקרה איזה פוסט מצמרר.
    ההקבלה הזאת.
    החשיפה הכל כך עדינה ושברירית שהבאת כאן.
    אובדן באשר הוא, משאיר לנו הרי משהו. בין אם נרצה וכין אם לא.
    הוא הרי גם לא שואל אותנו אם לבוא.
    בא וסוחף איתו את הכל. כמו גל עצום.ומשאיר אחריו הכל. את ההתמודדות, את החיים. כאילו הוא אומר קחו. זה שלכם ועכשיו תחיו עם זה. או לא. לבחירתכם.
    אם כתבת פוסט כזה בהחלט ידעת מה לעשות עם מה שהוא השאיר לך.
    רגישה ונדירה את.

השארת תגובה